*איך לגדול ולצמוח ללא מתחרים*
יצא לכם לאכול במסעדה מזרחית? מסעדה מהסוג שברגע שאתם פוסעים פנימה מלצר לבוש יפה מחייך ומזמין אתכם להיכנס. תמיד יש שם מקום. גם כשאין מסדרים לכם מקום. ועוד לפני שהביאו תפריטים ממלאים את השולחן בסלטים, עשרות צלחות והמלצר אומר לכם בבקשה, בתיאבון, זה טרי, על חשבון הבית, אם תרצו שנמלא מחדש משהו אל תתביישו ובסוף עם השתייה החמה מגישים גם בקלאוות, אפילו שלא הזמנתם קינוח. המלצר קורץ לבעל "התחשק לאשתך משהו מתוק". זו מסעדה שבינינו לבין עצמנו אנו אוהבים, גרמו לנו להרגיש טוב. זה בדיוק הדבר המהותי בתקשורת: תקשורת בעסקים, בין בני זוג, בין אנשים – אנשים אוהבים אינטראקציה עם אנשים שגורמים להם להרגיש טוב.
בחיים, 90% מהאנשים פועלים בתפיסות תקשורת שפוגעות ביכולת שלהם להשיג את המטרות שלהם לטווח הרחוק ולעיתים גם בטווח הקצר. מרבית האנשים בטוחים שכל החיים זה מאבק על משאבים מוגבלים. במילים אחרות, אני אשיג את המטרה שלי אם "אנצח" את הצד השני. תפיסה של תחרות. זה מתחיל עוד בגן, זוכרים את המשחק כיסאות מוזיקאליים? בטח שזוכרים. אחד מנצח והיתר מתוסכלים. תמיד חסר כיסא. מי שיפסיד 10 פעמים, כבר לא ירצה לשחק בפעם הבאה. והאם ילד יכול לשחק עם עצמו לבד? הוא הרי רוצה לשחק עם חברים שלו, הוא צריך אותם, כייף לו לשחק כשכולם בתוך המשחק, כשלכולם יש את אותה ההתלהבות.
תפיסת החסר היא התפיסה שאנו גדלים לתוכה, זה מה שמלמדים בבית הספר, בחוג לכלכלה, הצע וביקוש, כלכלת חסר, שתמיד יש מחסור במשאבים. אבל זה לא תמיד נכון וזו בוודאי לא התפיסה שמבטיחה הישגים ואושר בחיים. כשילד נולד כמה אוהבים אותו? יש לזה סוף? וכשנולד לו אח יש מספיק אהבה גם עבורו? בוודאי שיש. הרי אין סוף לאהבה וכך גם בתחומים אחרים. אישה יכולה להיות אימא וגם אשת קריירה.
כשמדברים על תפיסות תקשורת ישנן מספר תפיסות שמקורן בחשיבה על מחסור אשר לא יניבו לנו את התוצאות שאנו מקווים להשיג בחיים, הן אינן אפקטיביות, מעכבות את האושר שלנו וגורמות לנו לתסכול מתמשך ומיותר. דווקא אלו הן התפיסות הנפוצות שכולנו מכירים, שישאירו אותנו "צודקים" ,אבל לא בהכרח מתוגמלים יותר, מצליחים יותר, אפקטיביים יותר. אנו חיים במדינה שאחד הביטויים הכי שכיחים בה הוא "צריך שניים לטנגו" או במילים אחרות, אין עם מי לדבר? אין עם מי לעשות עסקים, אין עם מי לעשות שלום, אי אפשר לדבר עם האישה, למה? כי המחשבה שמעוררת את הרגש הזה היא שאני חייב להיות צודק ואם אני חושב 1,2,3 והצד השני מוכן ל1 ו2 אז אנחנו בבעיה.
את הראשונה הזכרתי, והיא הנפוצה ביותר, תפיסת תחרות, אם אני מנצח אתה מפסיד. "משחק סכום אפס". הסתכלות על החיים כאל תחרות תמידית. אבל במלחמה כולם מפסידים. גם המנצח. רק שלמנצח היו פחות הרוגים, פחות פצועים.
אפשרות נוספת, "תמות נפשי עם פלישתים". אם לי לא יהיה – גם לו לא יהיה. אם אני לא ארוויח גם הוא לא ירוויח. גישה ילדותית, שכמובן לא משיגה לאף אחד את מה שקיווה להשיג. כולם מפסידים.
"המקריב", הקורבן "אני אגדל את הילדים כדי שאתה תפתח את הקריירה" או אני אקריב את עצמי לטובת הכלל. הבעל, הילדים ישמעו את זה כל החיים. זה יתרום לשלום המשפחה? לאושר של הילדים? לזוגיות טובה? גם בעסקים זו לא הדרך. עובד לא יכול להפסיד בשביל שהארגון יצליח. לא לטווח רחוק ולא כשיטה. אנשים רוצים להרגיש טוב כל הזמן. תקשורת טובה צריכה להיות מושתתת על תחושת שייכות, על שביעות רצון של כל הצדדים.
ואני מגיע לבונבוניירה. מול התפיסות הללו קיימת תפיסת תקשורת אחרת, פחות שכיחה אשר היא זו שתבטיח לנו צמיחה אמיתית.
WIN WIN. תועלת הדדית ורווח הדדי לכל הצדדים. זו התקשורת האופטימאלית, שמבוססת על תפיסת עולם של שפע. תועלת הדדית היא לעולם אינה פשרה. אלו חיים של גדולה ברמת התוצאות האפשרויות בחיים. בעולם של פריצת גבולות, של הישגים גדולים באמת, התפיסה היא לא אני נגדך, של שני בני זוג, או קבוצת עובדים, אלא אני ואת אל מול תמונה מנצחת ומה יקדם אותנו לשם. המשתתפים מחפשים אזורי תועלת משותפים על מנת להשיג את היעדים שלהם. מחפשים את האינטרס המשותף, מה רוצים להשיג ומה יקדם אותנו לשם. מי שלא מתחרה באף אחד אין לו מתחרים.
תקשורת אפקטיבית היא תקשורת של תלות הדדית, של אמון, של כבוד הדדי. תסתכלו סביבכם על מערכות יחסים מוצלחות, על אנשי עסקים מצליחים ותגלו שזה הסוד שלהם. אתם כבר יודעים שזה לא מזל, גם לא פוקס. תאמצו לכם חשיבה של מנצחים: כדי שאנחנו נגדל לא צריך שאחרים יקטנו. פעלו מגדולה ולא מפחד היו השגיים, סינרגטיים ולא תחרותיים.
תחיו בעוצמה,
שלכם,
אלון
אלון אולמן מייסד החברות "קוד המנצח" בע"מ ו"פריצת גבולות" בע"מ. מעביר סדנאות להצלחה מעשית, לפריצת גבולות וחופש כלכלי. מרצה מבוקש. ניתן להתכתב אתו במייל info@alonulman.com או דרך הפייסבוק
www.facebook/alonulman
